נטע זר

לפני כמה ימים בדרכי הביתה מהלימודים פגשתי בחברה. כשהיא עלתה לאוטובוס קראתי לה בשמה, אך היא הביטה לכל הצדדים בהם לא הייתי במבט חטוף ומבוהל. שוב קראתי לה. היא סובבה את ראשה אליי וכאילו בהתה בתחושה של בעתה. מספר שניות חלפו והיא בטון מעט היסטרי הזמינה אותי לשבת לידה וליד חברה שלה שעלתה גם היא לאוטובוס, ואף לה היה את אותו המבט המבוהל.
הסקרנות החלה גוברת עליי. ניסיתי לברר מה גרם להן לבהלה שכזו. החברה של החברה סיפרה שהן בדיוק חוזרות ממערת אליהו הנביא. שם היא צילמה את החברה שלי מתפללת וטענה שאף אחד לא עמד ליד החברה שלי כשהיא צילמה אותה.
היא הראתה לי את התמונה ושם ראיתי אותה מתפללת ולידה עמד גבר גבוה ומזוקן ודמותו מושחרת כצל. אני טיפוס מאוד סקפטי, לכן סירבתי להאמין למראות, אך צמרמורת קרה נקרה בי. הן המשיכו בהיסטריה לטחון את הנושא ושוב הראו לי את התמונה והצביעו על היכן שהן רואות את זקנו.
אני דווקא הבחנתי בו קצת יותר שמאלה ממה שהן ראו, לכן העפתי עוד מבט בתמונה. ופתאום, לא ראיתי אותו כלל. הוא נעלם לחלוטין. במקומו נותר רק רקע שחור. אולי בחרתי לא לראות.
אחת הבחורות התקשרה לחברתה לספר את הסיפור המוזר הזה. היא חזרה כמה פעמים ואמרה שאליהו הנביא קיים. ובאותה נשימה של סיפור ההתגלות המדהים והמפחיד הזה, היא אמרה: "וקניתי נעליים חדשות."